אפלטוןרקע:

לפנה"ס( פילוסוף יווני, מהמשפיעים347 לפנה"ס - 427-8, "פלטון"( )Πλάτωνאפלטון )ביוונית: ביותר בתולדות הפילוסופיה המערבית. תלמידו של סוקרטס, מורו של אריסטו, מחברם של

כתבים רבים ומייסד האקדמיה באתונה.

בחייו, אפלטון הקדיש את מיטב זמנו להרצאה באקדמיה, אך הוא גם כתב על נושאים פילוסופיים רבים. כיום נותרו לנו כתביו הפילוסופיים-דרמטיים אשר נשמרו בכתב-ידו, ושוחזרו

ונערכו במהדורות ותרגומים רבים. רובם המוחלט של כתביו מורכב מדיאלוגים, אולם מיוחסים לו גם מספר מכתמים ומכתבים. כל הדיאלוגים של אפלטון שרדו, אולם מהדורות מודרניות של יצירותיו מכילות בדרך כלל דיאלוגים, אשר האותנטיות שלהם מוטלת בספק

על-ידי רוב החוקרים )כגון אלקיביאדס או קליטופון(, או אף נדחית על-ידיהם באופן חד-משמעי) כגון דמודוקוס או אלקיביאדס השני(.

דמותו של סוקרטס מופיעה לעתים קרובות כמשתתף הראשי בדיאלוגים של אפלטון, כך שקשה לדעת איזה חלק מהתוכן והטענות בדיאלוגים הללו הם מנקודת המבט של סוקרטס,

ואיזה חלק מנקודת מבטו של אפלטון.חייו:

אפלטון נולד באתונה, למשפחת אצולה אמידה; אביו נקרא אריסטון, ואמו פריקציונה. לאפלטון היו שני אחים, בשמות גלאוקון ואדיימנטוס, אחות בשם פוטונה, ואח למחצה בשם

אנטיפון. משפחתו של אפלטון הייתה ידועה בייחוסה המפואר – אביו היה מצאצאיו של קורדוס מלך אתונה, ואמו הייתה קרובת משפחה של המחוקק האתונאי הידוע סולון. שמו האמיתי של

אפלטון, על-פי המסורת המקובלת, היה אריסטוקלס, ובשנות לימודיו בגימנסיון קיבל את כינויו "פלטון" ) שמשמעותו "רחב"(- אולי בשל מבנה גופו או סגנון ההאבקות שלו. לשפה העברית

הגיע הכינוי בצורתו הערבית, ולכן הוא נקרא "אפלטון".

משפחתו של אפלטון הייתה בעלת מעורבות עמוקה בפוליטיקה האתונאית. שניים מקרוביו המפורסמים היו דודיו כארמידס וקריטיאס, ששניהם השתייכו לקבוצת "שלושים הרודנים",

לפנה"ס את השלטון הדמוקרטי באתונה. אפלטון יועד גם הוא לעסוק404אשר הפילה בשנת בפוליטיקה, אך התאכזב מהפוליטיקאים האתונאים ומקרובי משפחתו העריצים, ועזב את

שאיפותיו הפוליטיות לטובת העיסוק בפילוסופיה.

בצעירותו, בסביבות גיל עשרים, פגש אפלטון בסוקרטס והפך לתלמידו. הוא נכח בשעת לפנה"ס(, אולם לא בעת ההוצאה להורג, ממנה נעדר בשל מחלה– כך399המשפט של מורו )

לפחות עולה מעדותו המובאת בכתביו. בניגוד לסוקרטס, אפלטון העלה לכתב את השקפותיו הפילוסופיות והשאיר מספר מכובד של כתבי-יד. הוא הושפע רבות מיחס האתונאים

לסוקרטס, וחלק ניכר מעבודתו המוקדמת הוקדש לרישום זכרונות ממורו. ישנה סברה כי בכתביו שאף אפלטון לכונן חברה בה עוולות מהסוג שסבל סוקרטס לא יוכלו להישנות. אחרי

הוצאתו להורג של סוקרטס, יצא אפלטון למסעות, וכנראה שהרחיק עד מצרים. הוא שהה באיטליה וסיציליה, שם פגש את ארכיטס, ראש האסכולה הפיתגוראית באותה העת. כאשר

, פגש אפלטון בעיר סירקוסאי שבסיצילה את דיון, גיסו של רודן סירקוסאי דיוניסוס40היה כבן לפנ"ס חזר אפלטון לאתונה, ויש הגורסים כי גורש מסירקוסאי387הראשון, והפך למורו. ב-

בידי דיוניסוס הראשון, אולי עקב נסיונות להשפיע על תפיסתו הפוליטית של דיוניסוס.

כששב לאתונה, אפלטון ייסד את אחד מבתי-הספר המאורגנים הראשונים בתולדות התרבות

המערבית. בית-הספר הוקם בחלקת-קרקע ב- "חורשת אקדמה" )מכאן – אקדמיה(, ומטרתו - לימוד פילוסופיה ומתמטיקה תוך כדי שימור דרך החשיבה הסוקרטית. האקדמיה הייתה

לספירה על ידי השליט הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. מלומדים529פעילה ונסגרה רק בשנת רבים למדו באקדמיה זו, הבולט מביניהם היה אריסטו.

אפלטון הקדיש את חייו להוראה באקדמיה, אולם לאחר מותו של דיוניסוס הראשון, החליט לפנה"ס( לבקשתו של דיון, במטרה להפוך את שליטה הצעיר של367לשוב לסיציליה )

סירקוסאי, דיוניסוס השני, לפילוסוף. מטרה זאת נכשלה – דיוניסוס הגלה את דיון, ואפלטון נעצר, עד שהותר לו בסופו של דבר לחזור לאתונה. לאחר שכנועים רבים ביקר אפלטון

לפנה"ס(, אולם הוא שוב נכלא שם עקב ביקורותו הנוקבת, ונפדה361בשלישית בסירקוסאי )בידי חבריו. מאז לא שב עוד אפלטון לסירקוסאי, ועסק בהוראה באקדמיה ובכתיבה.

עבודתו: אפלטון כתב בעיקר דיאלוגים. יותר מכל הוא הושפע מסוקרטס, אולם הוא גם הושפע עמוקות מהפיתגוראים – רעיונותיהם באשר להרמוניה של המספרים השפיעו על משיכתו למתמטיקה,

והשאירו עקבות ברורים ב- "תורת הצורות" אותה הגה. עוד הוא הושפע מאנקסגורס אשר לימד את סוקרטס והאמין בעליונות התבונה, מפרמנידס וזנון שטענו לאחדות כל הדברים

והשפיעו על תורת הצורות שלו ואולי אף על תפיסתו את הנשמה, ומהרקליטוס שהשפיע עלהפילוסופיה המאוחרת שלו.

תקופות עיקריות )התאריכים משוערים(:3מקובל לחלק את הדיאלוגים של אפלטון ל-

  לפנה"ס.387 לפנה"ס – 399הדיאלוגים המוקדמים:   לפנה"ס.360 לפנה"ס – 387הדיאלוגים האמצעיים:   לפנה"ס.347 לפנה"ס – 360הדיאלוגים המאוחרים: הדיאלוגים המוקדמים:

הדיאלוגים המוקדמים מציגים שיחה בין מספר אנשים, כאשר סוקרטס תמיד מופיע כדמות הראשית – לכן הם נקראים גם "דיאלוגים סוקראטיים". הדיאלוגים בנויים בצורה של שאלות

ותשובות, שיטת הלימוד בה נהג סוקרטס ומכונה "חקירה סוקראטית". בדיאלוגים אלו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, סוקרטס הוא האיש השואל את השאלות, משום שלטענתו אין הוא בעל ידיעה כלשהי אותה יוכל לשתף עם האחרים. תוך כדי שאלותיו, סוקרטס מצליח לבלבל את

הדמויות העקשניות ביותר ולהביאן לידי סתירה – הדיאלוגים מסתיימים במבוכה, זאתבהתאם לרוח הסוקראטית.

מבחינת תוכנם, הדיאלוגים המוקדמים מציגים את אופיו של סוקרטס ואת דעותיו לגבי המידה הטובה – כל דיאלוג מעלה בדרך כלל שאלה יסודית, למשל: "מהו צדק?", "מהו יופי?", "מהו

אומץ?", "מהי ידידות?"; הדמויות בדיאלוג מנסות לענות על שאלות יסוד אלה, אך נכשלות במציאת תשובה הולמת. יצירה בעלת חשיבות היסטורית הנה ה"אפולוגיה" – גרסת אפלטון

לנאום ההגנה של סוקרטס המועמד למשפט על השחתת הנוער וכפירה באלים, בשלרעיונותיו.

מרכזיותו של סוקרטס בדיאלוגים המוקדמים, מעלה את השאלה באשר להיותם מייצגים את משנתו של סוקרטס נאמנה. בעבר, רווחה הגישה הגורסת כי כל כתבי אפלטון מייצגים אך ורק

את עמדותיו הפילוסופיות של אפלטון, לכן אין לדבר על פילוסופיה סוקראטית כלשהי; אולם כיום מקובל להאמין כי בתחילת דרכו אפלטון הושפע עמוקות מסוקרטס, ולכן כתביו

המוקדמים מבוססים בעיקר על רעיונותיו. למרות כל זאת, קשה לדעת אם אפלטון רק הושפע בכתביו המוקדמים מסוקרטס, או שמא ניסה לייצג אותו נאמנה מבחינה פילוסופית

והיסטורית.

החשובים שבדיאלוגים המוקדמים של אפלטון הם: אותיפרון, אפולוגיה, גורגיאס, כארמידס ,לכס, פרוטגורס וקריטון.

הדיאלוגים האמצעיים: הדיאלוגים האמצעיים שונים בסגנונם מהדיאלוגים המוקדמים - בדיאלוגים האמצעיים, דמותו של סוקרטס נעשית שופר לפילוסופיה של אפלטון עצמו. סגנון ה"שאלות ותשובות" נשמר רק

למען הסדר הטוב - סוקרטס, הדמות הראשית, מרחיב לדבר, והדמיויות המשניות עונות לשאלותיו ברוב המקרים ב"כן", "כמובן" או "וודאי". לפי הגישה הרווחת ניתן לראות את

סוקרטס עונה בהרחבה לשאלות שונות, תוך כדי הצגת עמדותיו הפילוסופיות של אפלטון. עם זאת, לפי גישות אחרות, סוקרטס איננו מבטא בהכרח את עמדותיו של אפלטון. הגישה לפיה סוקרטס מבטא את עמדות אפלטון בהכרח זכתה לביקורת בקרב מייצגי "הגישה הדיאלוגית"

(, "השיחות הדרמטיות שלMichael Stokesאו "הגישה הדרמטית", בין הייתר בספרו של סטוקס ) (, "מיGerald Press(, בקובץ המאמרים בעריכת ג'ראלד פרס )Plato's Socratic Conversationsאפלטון" )

(, "גנו הספרותיKenneth Sayre?(, בספרו של קנת' סייר )Who Speaks for Platoמדבר בשם אפלטון?" )(, "פרמנידס לאפלטון" )Mitchell Miller( וכן בספרו של מיטשל מילר )Plato's Literary Gardenשל אפלטון" )Plato's Parmenides.)

אם בדיאלוגים המוקדמים דן אפלטון בעיקר במידה הטובה ובענייני מוסר, עתה הוא מרחיב את היריעה לכל נושא אפשרי. לפי הגישה הפלטוניסטית, אפלטון סוטה מהגישה הסוקראטית,

בכך שטוען שניתן להשיג ידיעה על נושאים מסוימים. הוא מפתח את תורת הצורות המפורסמת שלו, שלימים תקרא על שמו – פלאטוניזם. עוד נידונים בדיאלוגים אלו נושאים

)"המדינה"(, למידה כגון: נצחיות הנשמה )"פיידון"(, פוליטיקה וסדרי המדינה האידאלית)"מנון"(, אהבה ויופי )"המשתה"(.

הדיאלוג הבולט מבין הדיאלוגים האמצעיים הוא ללא ספק "המדינה". הדיאלוג פותח בשאלה הסוקראטית "מהו צדק?" - שאלה אשר גוררת אחריה את השאלה המרכזית עליה הדיאלוג

מנסה לענות: "האם הצדק מועיל לבעליו?". כדי לענות על שאלה זאת, אפלטון מנסה לעמוד על מהות המידות הטובות השונות: צדק, חכמה, אומץ ומתינות, כפי שהן מתבטאות באדם ובחברה. הוא מפתח דגם של מדינה צודקת בה השליטים הם פילוסופים, ומוכיח כי דגם זה הנו טוב יותר מכל צורת שלטון מוכרת. לפי דגם זה הוא בונה את הדגם של האדם הצודק –

ומראה לבסוף שהצדק אכן מועיל לבעליו.

הדיאלוגים האמצעיים נחשבים למיטב יצירתו של אפלטון. החשובים שבדיאלוגים האמצעייםהם:

 המדינה, המשתה, מנון, פיידון ופיידרוס.הדיאלוגים המאוחרים:

אם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים היו בנויים בצורת שאלות ותשובות, הרי שהדיאלוגים המאוחרים דומים יותר למסות, וסוקרטס לעתים קרובות נעדר מהם או שקט. אפלטון נוקט

עתה בשיטה פילוסופית חדשה, בה הוא לוקח קטגוריה כללית כלשהי, ומפרק אותה לגורמים -לשיטה זו הוא קורא "איסוף והפרדה".

בדיאלוגים המאוחרים אפלטון מעלה ביקורת על השקפותיו הקודמות, ובמיוחד על תורת הצורות – ביקורת זו בולטת במיוחד בדיאלוג "פרמנידס". דיאלוג נוסף מהתקופה המאוחרת

הוא "טימאוס", אשר דן בטבע ובמדע יותר מאשר בפילוסופיה, והיה לאחת מיצירותיו המשפיעות ביותר של אפלטון. חיבורו האחרון של אפלטון, "החוקים", דן בסדרי המדינה

הטובה ביותר האפשרית בפועל )בניגוד ל"מדינה" בה הוא מדבר על סדרי המדינההאידאלית(.

החשובים שבדיאלוגים המאוחרים של אפלטון הם: החוקים, טימאוס, סופיסט, פרמנידס ותאיטיטוס.

פלאטוניזם, או תורת-הצורות: לפי הגישה הרווחת, המנוגדת לזו הקלאסיקנית-דרמטית, אחת מתרומותיו העיקריות של

אפלטון לפילוסופיה, וכנראה המשמעותית ביותר היא תורת-הצורות שלו, הנקראת גם

פלאטוניזם. לפי הפלטוניסטים, אפלטון מחלק את העולם לשני חלקים נפרדים: עולם ה"צורות" אשר ניתן להבנה אך ורק באמצעות השכל, ומנגד העולם הניתן לתפיסת החושים

אותו אנו רואים מסביבנו. אפלטון ראה את עולם החושים, ואת הדברים שבו, כעותקים בלתי-מושלמים של הצורות השכליות )או אידיאות(. צורות אלה בלתי ניתנות לשינוי

ומושלמות, וניתנות לתפיסה אך ורק באמצעות השכל או התבונה )ללא עזרת החושים או הדמיון(. לשם דוגמה, אם ננסה לצייר משולש, לעולם לא נצליח להתקרב לאידיאת המשולש -

זאת משום שהקווים אף פעם לא יהיו מספיק ישרים, וגם אם נצייר אותם עם סרגל, לקו מתמטי אמיתי אין בכלל נפח; לאידיאת המשולש ניתן להגיע בשכל בלבד. באמצעות תורתהצורות שלו, שמר אפלטון על יסוד נצחי ובלתי משתנה בעולם שכולו שינוי, התכלות ומוות.

ראוי לציין, כי ניתן למצוא חלוקה זו לעולם השכל ועולם החושים עוד לפני אפלטון, אצלפילוסופים כפיתגורס ופרמנידס, ואף מחוץ לתרבות היוונית, למשל במשנתו של זרתוסטרא.

, אפלטון משתמש במספר מטאפורות בכדי להסביר את7 ו- 6בספרו "המדינה" חלקים השקפותיו המטאפיזיות: מטאפורת השמש, משל המערה המפורסם והקו המחולק. ביחד,

המטאפורות הללו מביעות תאוריה מורכבת ולעתים לא פשוטה להבנה. ישנו דבר-מה הנקרא "צורתו של הטוב" )לעתים קרובות מפורש כאלוהיו של אפלטון(. דבר זה הנו המטרה הסופית

של הידיעה, משום שהוא שופך אור על כל הצורות האחרות, וממנו כל הצורות האחרות נובעות. ניתן להשוות את "צורתו של הטוב" לשמש, אשר שופכת אור על העצמים והופכת

אותם לנראים בעולם החושים )מטאפורת השמש(. בעולם החושים, העצמים אותם אנו רואים סביבנו דומים אך במעט לצורותיהם בעולם הצורות; כמשל, אנו רואים רק את צלליהן של

צורות על קירה של מערה בה אנו כלואים, שהן אך ורק ייצוג של המציאות שמחוץ למערה, אשר מוארת על ידי השמש )משל המערה(. לפי אפלטון, הפילוסוף, הנו האדם שמצליח להשתחרר מכבלי המערה משום שהטיל ספק במציאות; הפילוסוף מגיע אל אור השמש

שבחוץ, אל האמת. הוא חוזר למערה לשחרר את חבריו, אך אלו אינם מאמינים לו והורגיםאותו לבסוף )ייתכן והמשל הושפע מהוצאתו להורג של סוקרטס(.

ניתן לתאר כל דבר ביקום באמצעות קו דמיוני )הקו המחולק של אפלטון(; הקו מחולק לשני חלקים שונים באורכם, וכל חלק מחולק שנית באותה צורה. החלוקה הראשונה מייצגת את

ההבדל בין העולם הנתפס באמצעות השכל, לבין העולם הנתפס באמצעות החושים )החלק הגדול מייצג את העולם השכלי, הקטן את עולם החושים(. החלק של עולם החושים מחולק גם כן לשני חלקים המייצגים את הדברים האמיתיים )החלק הגדול(, ואת הצללים וההשתקפויות

של הדברים )החלק הקטן(. החלק של העולם השכלי מחולק גם הוא לשני חלקים המייצגיםעקרונות וצורות כלליות )החלק הגדול(, וצורות משניות הנגזרות מהן )החלק הקטן(.

בספרו של אפלטון "המדינה", צורת השלטון שנבעה מפילוסופיה זאת התגלתה כבעלת היררכיה קבועה ונוקשה של מעמדות העוברים מאב לבן, שלטון בו האמנות מדוכאת למען

טובת המדינה, גודל החברה והמעמדות נקבעים באמצעות נוסחה מתמטית, ותקנות השבחת הגזע מיושמות בסתר על ידי זיוף ההגרלות בהן נקבעת הזכות להתרבות. ישנו ויכוח באשר

לחוזק הקשר בין סוג כזה של שלטון לבין הפילוסופיה המקורית והנשגבת שבספר.

תורת הצורות המיוחסת לאפלטון השפיעה רבות על הדורות שאחריו. לאפלטון היו עוד כמה דעות רבות השפעה, למשל דעותיו על טבע הידיעה והלמידה המוצגות בדיאלוג "מנון", אשר

פותח בשאלה האם ניתן ללמד את המידה הטובה, ואחר-כך מסביר את עקרונות הזכרון,הלמידה כהיזכרות בדברים אשר ידענו פעם, דעות נכונות וסברות נכונות.

יצוין, כי גם אלה הסוברים כי קיים פלטוניזם, כלומר תורת צורות של אפלטון, חולקים על העמדה לפי בכל דיאלוג אמצעי ומאוחר ניתן למצוא דוקטרינה של אפלטון. בדיאלוג

(, טימאיוס לא מייצג בהכרח את אפלטון, ורבהTaylor"טימאיוס", סבור החוקר טיילור ) המחלוקת גם לגבי "פרמנידס", שנחשב לקשה שבדיאלוגים, בו, לכאורה, יוצא אפלטון נגד

תורת הצורות שלו.מורשתו של אפלטון:

נהוג להשוות לעתים קרובות את הגותו של אפלטון להגותו של אריסטו, תלמידו הטוב והמפורסם ביותר. המוניטין של אריסטו במהלך ימי הביניים באירופה האפיל על זה של

אפלטון בצורה כה שלמה, עד כי הפילוסופים הסכולסטים כנו את אריסטו "הפילוסוף". מצדשני באימפריה הביזנטית, לימוד הגותו של אפלטון המשיך כסדרו.

אחד ממאפייני הפילוסופיה של ימי הביניים, היה ההסתמכות על פרשנות של כתבי אפלטון )ופילוסופים חשובים היסטורית אחרים(, במקום עיון בכתבים המקוריים עצמם. למעשה,

הכתבים המקוריים של אפלטון היו אבודים לתרבות המערבית, עד שהוצגו מחדש במאה ה- בידי מלומדים פרסים וערבים. מלומדים אלו לא רק שמרו על הטקסט המקורי ביוונית12

עתיקה, אלא הרחיבו אותו על-ידי כתיבת פרשנויות והערות נרחבות על עבודותיהם שלאפלטון ואריסטו. כתבים אלו תורגמו בסופו של דבר ללטינית, ומאוחר יותר ללשונות השונים.

רק בתקופת הרנסאנס, עם התעוררות ההתעניינות בתרבות הקלאסית, הפילוסופיה של אפלטון נפוצה שוב במערב. רבים וגדולים מהמדענים הראשונים והאמנים מתקופת הרנסאנס

19ראו בפילוסופיה של אפלטון את הבסיס להתקדמותם באומנות ובמדע. עד למאה ה- המוניטין של אפלטון חזר לקדמותו והשתווה לפחות לזה של אריסטו.

הנושאים הנידונים בכתביו של אפלטון המשיכו לעורר עניין לאורך השנים בקרב הפילוסופים השונים: אפלטון משווה בין שלטון דמוקרטי לשלטון אריסטוקרטי; הוא דן בתפקיד התורשה והסביבה בעיצוב האישיות והאינטליגנציה של האנשים – כל זאת שנים רבות לפני הדיונים

המקבילים בתקופתם של תומס הובס וג'ון לוק ומאוחר יותר; הוא דן באובייקטיביות )ובחוסר האובייקטיביות( של הידע האנושי – ובזאת הוא נתן אות לפולמוסים עתידיים בין דייוויד יום

לעמנואל קאנט.

למרות המוניטין העצום שרכש אפלטון, פילוסופים אחדים לא חסכו בביקורת על השקפותיו: פרידריך ניטשה תקף את המוסר של אפלטון ואת התאוריות הפוליטיות שלו, מרטין היידגר הסביר על בלבולו של אפלטון במושג ה- "קיום", וקרל פופר טען בספרו "החברה הפתוחה

ואויביה" כי צורת השלטון של אפלטון בדיאלוג "המדינה" הנה ביסודה טוטליטריתמגדולי הפילוסופים:

כמויות החומר העצומות שהשאיר אחריו אפלטון מהוות אבן פינה בפילוסופיה המערבית, וכבר אמר הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד )בהגזמה כמובן( כי המסורת הפילוסופית המערבית כולה

אינה אלא סדרה של הערות שוליים לאפלטון.

השפעתו של אפלטון חרגה הרבה מעבר לעולם הפילוספיה. המיתוס על היבשת האבודה אטלנטיס נולד מתוך משל המופיע בדיאלוגים "טימיאוס" ו- "קריטיאס"; המושג "אהבה

אפלטונית" נולד מתוך רעיונות הדיאלוג "המשתה". ישנו אף מכתש ידוע על הירח הנקרא"מכתש אפלטון".

רשימת כתבי אפלטון: ( אם ישנה מחלוקת בין החוקרים על היותם1להלן רשימת כתבי אפלטון. כתבים מסומנים ב- )

( אם רוב החוקרים מסכימים על כך שלא נכתבו2מחוברים בידי אפלטון. כתבים מסומנים ב- )על ידי אפלטון. הכתבים מחולקים באופן מסורתי לקבוצות של ארבע )טטרלוגיות

(. 206-23 האפולוגיה של סוקרטס) מתוך כתבי אפלטון א עמ'

אפולוגיה )דיאלוג אפלטוני( , המתאר את נאום ההגנה שאותודיאלוגים האפלטונייםהיא אחד מה אפולוגיהה

. בנאום זה מבקר סוקרטס את אופן ההתנהלותאתונהבבית הדין ב סוקרטס נשא האתונאית, יוצא כנגד מספר החלטות שהתקבלו באספת העם דמוקרטיהשל ה

ומנסה להסביר לקהל את השקפת עולמו. במהלך הטיעונים לעונש הוא עולב.הוצאתו להורג באנשי אתונה, דבר הגורם להם לפסוק על

נאום סוקרטס מחולק לשלושה חלקים עיקריים:. מענה על האשמות בלתי פורמליות;1. מענה על האשמות פורמליות;2. תגובתו כלפי אנשי אתונה.3

האשמות הבלתי פורמליות נגד סוקרטס:האשמות הבלתי פורמליות אותן מציג סוקרטס הן אלה

.עסוק בחקירות משונות: לגבי מה שבשמיים, ולגבי מה שמתחת לארץ .1 .

גורם לסברה מוטעית שתיראה כנכונה .2 .תגובתו להאשמות הבלתי פורמליותסוקרטס אומר כי הוא עוסק בחיים היומיומיים של כל בני האדם, ומיטיב עימם. לפי טענתו הוא אכן אדם חכם, אך אין זו החכמה שמאשימיו מייחסים לו. לא מדובר בחכמה המאפשרת לו לעוות טענות, אלא לחשוף את אמיתותן או שקריותן. חכמתו של סוקרטס, לפי דעתו, היא חכמה עליונה - נראה שזה הטיעון היוצר סתירה בדבריי סוקרטס: מצד אחד הוא טוען כי הוא אינו בעל חכמה מיוחדת המבדילה אותו משאר האנשים, ומצד שני הוא אומר כי יש הוא בעל "חכמה עליונה". דימויו

שמסרה לסוקרטס את דלפישל סוקרטס כחכם באדם נבע מהנבואה של הנביאה מ . סוקרטס מנסה להראות כי אין זה נכוןעולםדברי אפולו אודות היותו האיש החכם ב

על ידי מסע שהוא עורך בעולם לצורך חיפוש אנשים החכמים ממנו. בסוף המסע מבין סוקרטס כי אין האנשים חכמים כמו שהם חושבים שהם - וזאת החכמה

וההבנה כי החכמה שלך היא אינה החכמה הסופית, וכי אין  צניעותהאמיתית: הבאפשרותך להגיע לחכמה הטהורה. הידיעה הזאת, חוסר היומרה וחוסר

הלא מבוססת אודות היותך יודע כל - היא היא החכמה האמיתית. ככל  גאווההשנחדד בנו יותר את תודעת חוסר הידיעה כך נגביר יותר את אלמנט הכמיהה לידע. בלא הידיעה שאנו לא יודעים - לא תהיה לנו השתוקקות לחכמה. החיים .המאושרים, לפי סוקרטס, הם חיי חוסר והשתוקקות לכבוש כמה שיותר מרחבי ידע

מסעו של סוקרטס לחיפוש החכם באדםעל מנת להוכיח את חוסר נכונותם של דברי הנביאה מדלפי מחליט סוקרטס ללכת

הנתפסים כחכמים ובכך להוכיח את חכמתם על פני חכמתו שלו.  אתונה לאנשי.במסעות הולך סוקרטס אל שלושה סוגי אנשים: מדינאים, משוררים ובעלי מלאכה

חושבים המדינאים פוליטיקהבפגישותיו עם המדינאים מבין סוקרטס כי כדרכה של ה כי הם החכמים ביותר, אך הם לא מבינים כי אינם כאלה: "דומה כי איש משנינו אינו יודע דבר נאה-וטוב, אלא שהלה חושבים כי הם יודעים משהו בלי שידעו, ואני, כפי

את מסעו ממשיך סוקרטס אל  [1]שלא ידעתי, אף אין אני חושב עצמי יודע".המשוררים אותם הוא תופס כחכמים כנגזרת מדברי הטוב שהם מבטאים בשיריהם: "לא בחכמה הם מחברים את שיריהם, אלא מכוחו של כשרון טבעי ותוך כדי השראה

]אלוהית ]...[ הם אומרים הרבה דברים נאים, אלא שאינם יודעים דבר מדבריהם".בהתייחסותו של סוקרטס למשוררים טוען הנ"ל כי דברי הטוב הבאים לידי ביטוי  [1

בשיריהם של המשוררים הם פרותיה של מוזה לירית הנוחתת עליהם כמתת אל, ולאכחכמה טהורה שיש באמתחתם. בצערו של סוקרטס הוא פונה לסוג האנשים האחרון, אשר אצלם הוא מנסה למצוא את נחמתו: בעלי המלאכה, עליהם הוא אומר: "משום שכל אחד הצטיין במעשה מלאכתו, דימה את עצמו חכם מאוד גם

-  [1]בשאר עניינים חשובים ביותר, וחסרונם זה הסתיר את חכמתם ההיא".בהתייחסותו לבעלי המלאכה טוען סוקרטס כי תחום הידע שלהם הוא מצומצם מאוד, ומשום שכל אחד הופך את תחום הידע שלו כחכמה השלטת, אזי אין הם .שמים לב לכמה החכמה היא תחום רחב ומגוון

האשמה הפורמליתהאשמה הפורמלית הנטענת כנגדו של סוקרטס היא שהוא מקלקל את הצעירים .בכך שאינו מאמין באלים בהם מאמינה המדינה ועוסק במאגיה

תגובתו של סוקרטס להאשמה הפורמליתעל מנת להוכיח את טעות מאשימיו,  אלנכוסבדבריו משתמש סוקרטס בשיטת ה

. סוקרטס טוען כי אין מילטוס יכול להאשים את סוקרטס בקלקול מליטוס ובראשםהצעירים, משום שהוא לא עמד על משמעות המילה "קלקול" והפיכת משהו מטוב ללא טוב. סוקרטס טוען כי אסור להשתמש בדיאלקטיקה פשוטה על מנת להאשים אנשים בדברים שהם עשו, אלא ישנה החובה על המאשים להסביר את עצמו ואת מקור דבריו. יתר על כן סוקרטס טוען כנגד מילטוס שאם הוא יודע מהו הדבר הטוב שיש ללמדו את הצעירים, אזי עליו ללמד את סוקרטס מהו, ולא להאשימו בבית משפט: "יש להביא לדין את הטעון עינוש, ולא הטעון לימוד". בנוגע לנושא האלים טוען סוקרטס כי אין זה יכול להיות שהוא לא מאמין באלים, משום שהוא מלמד עליהם. מילטוס טוען שסוקרטס חושב שהאלים הם דימוניים, ועל זאת סוקרטס עונה: "ואם אמנם סבור אני שיש דימונים, ואם הדמונים הם אלים, הרי זאת חידתך והלצתך שעמדתי עליה: שהנה אתה טוען, כי בהיותי סבור שאין אלים, שוב אני סבור."שיש

סוקרטס אודות הטובבפנייתו לאנשי אתונה מציג סוקרטס את עצמו כמישהו העומד לוותר על חייו על מנת להילחם על החכמה, הטוב והצדק. סוקרטס עומד בפני משבר הטומן לו סכנתחיים. נראה כי יש לסוקרטס משהו שחשוב לו הרבה יותר מהחיים עצמם, וזאת

היא ליצור חיים טובים יותר, אבל החיים חשובים  פילוסופיההפילוסופיה. מטרת ה פחות מפילוסופיה. סוקרטס פונה לאנשי אתונה, ומציג עצמו כמיתוס - מוכן להקריב

אינה  מוותאת חייו למשהו שהוא הרבה יותר גדול ממנו. לדבריו סכנת החיים וה צריכה להישקל בבחירתינו, ואם מישהו אכן עושה את השיקול הזה, הרי שזהו שיקול.קלוקל

לסוקרטס יש שני שיקולים של הטוב: הראשון, הטוב זה שמירת החיים. והשני, הטוב זה הדבר שנכון לעשותו )חשוב להבין שכאן הטוב לעשות הוא דבר אינדוידואלי(. .הקול שאנחנו צריכים להקשיב לו זה הקול שמתייחס לשיקול השני

על פי סוקרטס, מי שבורח מהטוב בשל הפחד מהמוות, הוא אדם שנכנע לפחדיו ומזניח את נשמתו. על מנת שלא תיווצר הבעיה על-פיה אנחנו מנסים לעשות את הטוב, אך יש לנו בעיה להגיע לידיעה מלאה של הטוב נאמר כי אנו צריכים לפעול לפי מה שנראה לנו כטוב לעשותו. יחד עם זאת תמיד עלינו לשאוף ולגלות באופן הבהיר ביותר את ידיעתו המלאה של מושג הטוב הטהור. לפי סוקרטס מי שנפשו פגומה הדבר יקשה עליו לחזות בטוב. על מנת לעשות את הטוב יש לפנות אל

הנפש פנימה ולנסות לתקנה. קודם יש לדאוג לנשמה ולא לכסף או לגוף. לא מכסףשלנו תלוי  אושרתצא סגולה טובה, אלא מן הסגולה הטובה יוצא כסף ושאר טוב. ה

היות שהנשמה קשובה לטוב. להיות מאושר זה להיות טוב, -ARETE-בסגולה הטובהכי הדבר דורש מאיתנו להאזין לקול הפנימי שלנו ולהקשיב לו. -להיות טוב-להיות בעל הסגולה הטובה. סוקרטס: "לא יכולים להוות לאדם חיים טובים מבלי שיטפל ."ויפתח את המידות הטובות

שלמה ויינברג התביעה דורשת מוות- משפטו של סוקרטס בדיאלוג "אפולוגיה" –

לפנה"ס, הועמד סוקרטס למשפט על ידי בני אתונה399בהיותו בן שבעים בשנת . באותה עת סוקרטס היהiבהאשמת השחתת מידות הנוער ופגיעה בקודשי הדת

בגדר אישיות מפורסמת בפוליס זאת ואף מחוצה לה. עיקר פרסומו בא לו מהיותו . כינוי זה בא לו משום נוהגו להסתובב באגורהiiמכונה בפי העם "החכם באדם"

האתונאית ולשאול את העוברים ושבים שאלות בנושאים אותן נכתיר בימינו בשם פילוסופיות. במילים אחרות, בעגה המדוברת סוקרטס היה "נודניק לא קטן". רצונו

לדעת מהו הצדק? מהו הטוב? מהי אמת? יצרו לו את ההילה בקרב היוונים הקדמונים כמערער על אמיתות מקובלות וכמי שמבקש לחתור תחת המסורות

האתונאיות בכדי להגיע למציאות חיים מושלמת, אידיאית.

להבנת הרקע למשפטו של סוקרטס יש להתייחס לשני היבטים. האחד, אתונה בתקופת חייו של סוקרטס אותה אנו למדים מארבעה מקורות עיקרים, אפלטון

. וכן גם תוקידידיס. אתונה באותה עתiiiוכסנופון, תלמידיו של סוקרטס, וליביאניוס היתה פוליס בעלת משטר דמוקרטי, למעט תקופות קצרות של אוליגרכיה.

מאפייניה של דמוקרטיה זאת שונים מהותית מהמשטר הליברל – דמוקרטי הנהוג בימינו. הדמוקרטיה האתונאית הצטיינה בשיטת ממשל ישירה, אשר היתה קלה ליישום משום שחלק נרחב מתושביה הורחק מן החיים הפוליטיים, כנשים, עניים

אתונאים היו ברי המזל לקחת400.000 איש מתוך 20.000ועבדים. למעשה רק חלק במעשה הדמוקרטי.

הנחות היסוד של דמוקרטיה זאת התבססו על ההשקפה של פילוסופים סופיסטים, . על פי שיטתם מושג האמתivששני הידועים שבהם, היו פרוטגורס וגוריגאס

המוחלטת לא קיים מבחינה ממשית או הכרתית. האדם הוא קנה המידה של הדברים. לכן המסקנה ההגיונית המתבקשת היא שאין מושג אמת כלל.לכל אדם

ישנה השקפת עולם המגלמת בתוכה מן הכרח, סוג של אמת רלטיבית. בחיים דמוקרטים בני אדם צריכים לשכנע את זולתם שקשת הדעות המחשבתית שלהם יש בה מידה רבה יותר של הלימות לקטגוריות שעל פיהם פועל השכל הישר. ההשקפה

הסופיסטית יצרה השלכות מרחיקות לכת על אורח החיים הדמוקרטי. התעורר הצורך במקצוע הרטוריקה. לימוד עיוני ושיטתי אשר איפשר לבני אתונה לטעון את

טיעוניהם בצורה לוגית. נקודה חשובה לא פחות היא הטענה שהרטוריקה הפכהעבור היוונים סוג של תחליף למושג האמת.

למרות זאת, גם בסוג כזה של חברה המאמצת באופן מרחיב את עקרון הסובלנות, כחברה האתונאית, היו דפוסי טענות שאין לעבור עליהן. למשל, האמונות הדתיות

היו מקודשות והשקפות השונות עליהן הוצאו מן הקונטקסט של שיח ושיג דמוקרטי.כל אתונאי שערער על הדוגמות הדתיות הסתכן בהעמדה למשפט ובגזר דין מוות.

, הידיעה ההיסטורית שסוקרטס התנגד מספר פעמיםvההיבט השני החשוב לדיוננו לפנה"ס נפל בגורלו של406לפני משפטו להחלטות המשטר האתונאי. ב-

סוקרטס לשבת במועצת החמש מאות, הגוף השיפוטי באתונה. היה זה בעת "משפט הסטראטגים" שפיקדו על הקרב הימי בארגינוסה שהסתיים אומנם בנצחון אתונאי,

אך מפקדי הקרב הואשמו בהפקרת צוותי האוניות בעת סערה. סוקרטס היה היחידי שהתנגד לכתב האישום בטענה שהאשמה קולקטיבית הינה בלתי חוקית. שלוש

שנים מאוחר יותר נתפס השלטון באתונה על ידי אוליגרכיים שביקשו לסבך אתונאים רבים במעשיהם. כך לדוגמה, סוקרטס התבקש עם ארבעה אחרים לאסור אדם

מסויים בסלמיס כדי להוציאו להורג. סוקרטס סירב לבצע זאת ועל ידי כך הפך לפנה"ס כאשר שבה הדמוקרטיה לאתונה401למטרה נרדפת על ידי השלטון. ב-

הוא אף תבע את האוליגרכיים לדין. המשפט לא התקיים בשל ההכרזה על חנינה כללית והפסקת כל המשפטים באתונה על רקע מעשיו של השלטון הקודם.

לאור ידיעות אלה ראוי לברר את הבנת המניע למשפטו של סוקרטס. קריאה פילוסופית של "האפולוגיה" מניחה שהגורם לכתב האישום היה בחילוקי דעות

מחשבתיים גרידא ,בין הגישה הדמוקרטית האתונאית ובין החשיבה הסוקרטית, על הזכות לחופש ביטוי ועל הלגיטימיות של שאלת בוחן האמת.יש בסברה זאת ממש,

אך אין מבהירה באופן ברור את הסיבות למשפט. קריאה משפטית של אותו טקסט מעלה מערך של סוגיות הקשורות לעולם הראיות המשפטיות. לשם דוגמה, האם

היתה למסורת ההתנגדות הפאסיבית של סוקרטס עילה לשלטון האתונאי להעמדתו למשפט? במילים אחרות האם היה משפטו של סוקרטס משפט ראווה פוליטי על

הבעת דעתו בפומבי. האם יתכן ושופטיו היו בגדר טריבון דתי כנגד הכופרים באלים? ואולי הסיבה הינה מתוחכמת פחות ומסתכמת בנסיון של הסופיסטים לחסל יריב

כלכלי העלול לפגוע בקניינם על לימודי הרטוריקה?

מטרתנו במאמר זה היא לגבש סינתזה בין שתי הקריאות שציינתי. בין עולם המושגים הפילוסופי העולה בדבריו של סוקרטס ובין טיעוני תובעיו של סוקרטס כפי שהם

מובאים בטקסט על ידי אפלטון.

קישור זה הוא אפשרי אם אנו מניחים שתי הנחות יסוד שהיו אמונות הן על מועצת החמש מאות והן על סוקרטס. האחת, מערכת המשפט האתונאי, כמערכת משפט

דמוקרטית מניחה שרעיון הצדק קיים הן כאידיאה רגולטיבית והן כאידיאה קונסטיטיבית. השנייה, עוסקת על פי תפיסת הצדק העתיק בעשיית דין אבסולוטית

ולא רלטיבית. משמע, מושג המידתיות לא מתקיים במשפט היווני.על כן כללי המשפט כדיני ראיות, הצגת נימוקים, מעמד התביעה ומקומו של השופט בתהליך

המשפט אינם על פי הפרוצדורות של המשפט המודרני.

עולם המשפט האתונאי היה שונה ,לפחות במבנהו, ממערכת הדין בת ימינו. השופטים היו מועצה שמנתה חמש מאות איש שנבחרו באקראי מבין אזרחי אתונה.

התובעים במשפטו של סוקרטס היו אניטוס, סוחר עורות עשיר, מליטוס וליקון. שלושתם נמנו ככל הנראה על אנשי המפלגה הדמוקרטית המתונה והם התמנו

לתפקידם בידי המועצה. סוקרטס ייצג את עצמו כסנגור.

הטקסט האפלטוני על אפולוגיה, עליו נסמכים מרבית העדויות של המשפט, נכתב מנקודת מבטו של סוקרטס. הוא מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון, והארי,

הוא נאומו של סוקרטס בזמן שמיעת טיעוני התביעה וההגנה. הנאום השני ניתן עלידי סוקרטס לאחר מתן פסק הדין והנאום השלישי לאחר שנידון למיתה.

ניתן לסכם את כתב ההגנה של סוקרטס בחלק הראשון בשש טענות עיקריות. ראשית, הוא אומר, כל שאמרו עליו תובעיו הינו דבר שקר, בפרט לגבי העובדה שיש

בכוח הרטוריקה שלו לשכנע את שומעיו. לדבריו הוא איננו רטוריקן ואין בדעתו לשנות את אופן דיבורו מכפי שהוא דיבר עם הבריות באגורה. שנית, העלילו עליו

שהוא איש חכם,"החושב על אשר בשמים וחוקר את כל אשר מתחת לאדמה, והופך . הוא קורא לכך חקירה של "הבלתי מובן" ואין בכךviאת הטענה הניפסדת לניצחת

כפירה באמונת האלים. שלישית, אין הוא מנסה לחנך את בני האדם תמורת כסף, כפי שנוהגים הסופיסטים הנוהגים לעבור מעיר לעיר ולשדל את בני העיר ללמוד אצלם. כל מי שבא לשוחח עימו עשה זאת מתוך אוטונומיה. רביעית, בכל רחבי אתונה ויוון רווחת האמירה שסוקרטס הוא החכם באדם. אין בכך אמת. חוכמתו היחידה היא בידיעתו את חוסר ידיעתו. חמישית, טוענים נגדו שהוא מקלקל את

מידות הנוער ומסית אותם נגד האמונה בקיום אלים. אולם, שואל סוקרטס, כיצד הוא יכול לדון במעשי דימונים השייכים למשפחת האולימפוס מבלי לחשוב על קיומם

מבלי להאמין באלים? ששית, הוא טוען, שמעולם לא נטה לעסוק בענייני המדינה מתוך רצונו לשמור על טוהר מידותיו על מנת "להלחם מלחמת אמת למען

. קריאה בכתב הגנה זה מלמד על המחלוקת במשפט. אפלטון מבקשviiהצדק" להציג את סוקרטס כאדם צנוע, כרטוריקן גרוע, המדבר יוונית של שפת עם וכאדם

שאינו מתיימר לדעת את מה שאינו יודע. ויותר מכל סוקרטס האפלטוני מגדיר עצמו כאדם שדרך החקירה העיונית היא נר לרגליו. במילים אחרות , הוא מכריז על עצמו

בתור פילוסוף. יותר מכל התכונות שטפלו תובעיו של סוקרטס עליו, הפועל "להתפלסף" היתה אולי המאוסה עליהם ביותר. התביעה מתוך דבריו של סוקרטס,

מייצגת בהשקפת עולמה את המעמד העירוני האתונאי. רובם היו בני משפחות מיוחסות ועשירות. הם קיבלו חינוך מן הסופיסטים לחיים דמוקרטים של בני מינם

ומעמדם ואף בניהם ספגו סוג כזה של אינדוקטרינציה. למעשה, במונחים בני ימינו, הם גילמו בחייהם המפוארים את מעמד הבורגנות. הסדר החברתי היה חשוב להם

משום שהוא איפשר לאמונותיהם המקובעות לנתב בין רצונות היחיד ודרישת הכלל. מתוך כך, בהכרח, הם לא רצו כל שינוי בחשיבתם על עולמם הרוחני והחומרי.

השיח הדמוקרטי הוגבל לטיעונים רטוריים בתוך מסגרת ברורה מראש של נושאיםהמותרים לדיון פוליטי. האלים היו מחוץ לשדה זה.

ברור אפוא הניגוד הרב בין סוקרטס ותובעיו. סוקרטס ביקש לערער את המימד האפיסטומולגי של החברה העירונית בכך שתבע משומעיו לא לקבל את המוסכמות

של השיח האתונאי. סוקרטס חיפש באגורה אחר הגדרות מדויקות יותר של המקובל והמובן מאליו. עם זאת, סוקרטס הציג בפני בני שיחו דרישה להגדרה שתענה לאמת

.viiiמוחלטת. דבר זה נודע מאוחר יותר בהגות האפלטונית "כתורת האידאות" סוקרטס שאף להגיע בידיעה לאמת מוחלטת, נצחית המקרינה כשמש על העולם

תובעיו בני המפלגה הדמוקרטית כמרבית,המתחלף והבלתי ניתן להגדרה.הממשי האתונאים, שללו את הפילוסופיה משום שהיא לא יכלה להביא מבחינת אנשים

אלה, לקידום פוליטי. הם ראו בחקירה הפילוסופית הסוקרטית עניין חסר תכלית אשר אינו משרת את האינטרס של היחיד וקורא תיגר על הסדר הציבורי. נסיון לקעקע את האמונות הרצויות והמקובלות. דבקותם ברעיון הסופיסטי על אי

האפשרות להגיע למושג האמת איפשרה להם לקבל רלטיביזם דוגמטי הנתמך על ידי מספר אקסיומות נורמטיביות אותן אסור לחצות. יתרה מזאת, ההתפלספות

.ixהצטיירה בעיני חברה זאת, כפי שהציג אריסטופאנס את סוקרטס "בעננים" משמע, היא מנוגדת לתפיסה הנטורליסטית של השכל הישר. לכן, יש לקבלה

כטרדה כל עוד היא אינה מסיטה את המחשבה של הסילוגיזם הרטורי ממסלולהולסלקה באם היא מאיימת על יסודות המכוננים של החברה הדמוקרטית.

נוכל אפוא לטעון, כהנחת יסוד, שמשפט זה נסב על היחס בין עמדת היחיד ומכבש הכלל. אם זאת, אין כאן משפט פוליטי ברור. אף שתובעיו של סוקרטס נמנו על אנשי המפלגה הדמוקרטית ,הם השתייכו לפלג המתון שהתחייב לחנינה הכללית

לפנה"ס. אף בדבריו של סוקרטס אין התייחסות לסוגיה403שניתנה באתונה ב- פוליטית במשפט. הנחה זאת, טוענת שהסיבה המרכזית למשפט זה צומחת על רקע

. xהעימות בין הפרט והחברה על שנכנה "ביקורת הידע"

מבחינת השאלה המשפטית באפולוגיה הנחה זאת אינה תיאורטית גרידא. יש לה היבטים מעשיים ביותר. למשל, מהן גבולות הידע המותרים לחקירה, מי מגדיר אותן וכיצד? התשובה לכך יכולה להינתן דרך דיון על תחום הזכויות

הטבעיות, מושג הצדק ומהותו של החוק באפולוגיה.

המושג זכויות טבעיות הוא יצירתה של תנועת ההשכלה באירופה במאה הובנו בתקופה זאת כקניינו הרוחני שלוהשוויון עקרונות החירות השמונה עשרה.

האדם מעצם לידתו כאדם. זכויות אלה אפשרו את שחרורו של היחיד מכבלי עדיין משועבדיםהשוויון. בפועל, הן החירות והן אוניברסאליהחברה לטובת אידיאל

לכללי קהילות וחוקי מדינות. עם זאת, מידת הריבונות של היחיד על מחשבותיו והיכולת לשתפם בשיח החברתי גברה. מידת הדיאלקטיות בין הפרט ובין החברה בתקופה המודרנית הפכה לגמישה יותר ופתוחה יותר. הדמוקרטיה האתונאית

קראה לתחום זכויות אלה בשם "צדק". גון רולס, פילוסוף אמריקאי בן זמננו הגדיר לשוויוןאת עקרון הצדק על פי שני עקרונות. האחד, כל אדם יש לו את הזכות השוויוןהמאפשרת לו יכולת חופשית לפעולה, כפי שיש לזולתו. עקרון שני הוא,

החברתי והכלכלי חייב להיות מאורגן כך שהוא מאפשר למוסדות החברתיים . על פי אפלטון, הצדק הוא "באותיותxiוהכלכלים להיות פתוחים לפני כל אדם

.xiiהגדולות" ולכן אינו יכול להתקיים אלא במסגרת המדינה האידיאלית

תה נתונה רק לאליטה מצומצמת,יאם נתעלם מן העובדה שהדמוקרטיה באתונה הי הרי שתובעיו של סוקרטס יכלו לאמץ את עקרונות הצדק של רולס. במסגרת הצדק

האתונאי, היכולת לבקר את עולם הידע אפשרית וקיימת. אך הידע הנרכש צריך להיות מבוסס על ידע קודם וצריך להתווסף אליו. משמע, כתב האשמה נגד

סוקרטס הניח שהוא מבקש לחרוג מן התהליך הדידקטי של דיון על הידע. אין לראות בסוגיה זאת רק דיון פילוסופי על מהותה של הידיעה. היו לכך השלכות

מרחיקות לכת על עולם החוקים שלהם. כלומר, מהי משמעותו של החוק על פידרך החקירה של סוקרטס?

בנקודה זאת השקפתם הפוליטית של סוקרטס ושל תובעיו, אנשי המפלגה . העיקרוןxiiiהדמוקרטית המתונה, התבססו על עקרון הקונסטיטוציונאליות

? סוקרטס היהבניהםשל קדושת החוק הכתוב והלא כתוב. אם כן, מהו הבדל

תה קרובה ללבו. הוא קרא ל"שיבהישמרן בדעותיו. המסורת האתונאית הי תה בעוכרי תובעיו.ילמשטר האבות". אולם, דווקא יתר השמרנות שלו הי

בפוליטאה, מבקר אפלטון את שיטת הממשל הקיימות בימיו ואומר: "ואילו כל שלטון ושלטון מחוקק את החוקים לפי תועלתו שלו,עממי- חוקים עממים, שלטון רודן- רודנים, וכן כל השאר…. שבכל מקום אין צדק אלא זה ,תועלתו

.סוקרטס ביקש לבסס את קדושת החוק על הידיעה השכליתxivשל החזק יותר" ולא על האינטואיציה החושנית המאפשרת לקבוצות פוליטיות לפעול באופן

אלטרואיסטי ולא למען ובשם הצדק המוחלט. הוא ביקש לעגן את מסורת . להנהיר את תוקף החוקים מתוךהחוקים בתוך הקשר כובל של מושג האמת

ראש הסולם של עולם האידיאות, היא אידיאת הטוב. עבור אנשי הדמוקרטיה האתונאית נסיון כזה היה בבחינת רדוקציה מסוכנת. תוקפם של החוקים נשמר,

דווקא משום שהם הועמדו על בסיס רגשי ולא נחקרו בידי השכל. בני אתונה מילאו בקפידה אחר החוק מתוך תחושת שייכות פרסונלית, פיגורטיבית. לאו דווקא מתוך

הכרה שכלית טהורה. החוקים, מבחינתם, היו האופן שבו מסורות הפכו לנוהגים מקודשים ויצרו את הדבק המלכד את אזרחי הפוליס לחטיבה אחת. כל מי שניסה

להסיר דבק זה הפך מן ההכרח לאיום ולמי שיש לגזור עליו מיתה.

בחלק השני,מובא נאומו של סוקרטס , לאחר שיצא חייב בדין. רוב של שלושים איש מתוך מועצת החמש מאות הכריעו לחובתו והתביעה ביקשה להטיל עליו גזר דין

מוות. על פי המסורת האתונאית, הנאשם יכול היה לקבוע לעצמו את עונשו, באם בנאומו השני הוא טוען, לא רק שאינו ראוי תה קשורה למקרה רצח.יהאשמה לא הי

לעונש, אלא הוא זכאי לקבל "ארוחת תמיד" בבית הפרתנון שם ישבה מועצת החמש המאות. סוקרטס מציג את העיקרון שמסביר את מהותה של בקורת הידיעה

. עיקרון זהxv"חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם"שלו. .סוקרטס אינומסביר שהחיים יש להם תכלית אחת בלבד והיא החיים הטובים

האב טיפוס המייצג של הפילוסוף הספון בחדרו ומתבודד מן החברה. הוא השתתף בחיי החברה של אתונה, נטל חלק במשתה, שיחק בתחרויות גוף, נלחם במלחמות

חיים טובים הם חיים המקודשים לחקירת האמת. לבקשה אחרועוד. אולם, הבלתי ידוע. להבנת התופעות האנושיות שאיש אינו נותן את הדעת עליהם.

לבקש יום אחר יום אחר הגדרה לסגולה אחת.זוהי חקירה שאין שכרה בצידה, אלא היא בלבד. אין היא מקדמת למשרות פוליטיות או לקניינים

חומריים. זוהי ידיעה לשם ידיעה.

הנאום השלישי של סוקרטס הוא לאחר שהתביעה דרשה גזר דין מוות והמועצה אישרה זאת בסבב הצבעה שני. חלופת הקנס שסוקרטס הציע לא התקבלה. ראוי

להתייחס לרעיון אחד מדבריו. "חייב הייתי לקונן ולהתייפח", הוא אומר, "ולעשות ולומר שאר דברים שאינם ראויים לי, כפי שאני טוען, ושכמותם רגילים אתם לשמוע

מפי אחרים. אולם אז לא חשבתי שמחמת הסכנה עלי לנהוג שלא כבן חורין, וגם . סוקרטס מבקש שיזכרו אותוxviעכשיו אינני מתחרט שהתגוננתי כפי שהתגוננתי…"

כאדם חופשי, בעל רצון אוטונומי שציית לחוקים כאשר הם פעלו לטובתו ואף כעתכאשר החוקים מופנים כנגדו אין בדעתו לשנות את אופיו.

ולכן אין הוא מפחד ללכת אל מותו בעיניים פקוחות באומרו "שהרי מי מאיתנו הולך.xviiלקראת עניין טוב יותר, אני או אתם- דבר זה נעלם מעיני כל זולת האלוהים"

אדם שלא רקזהו למעשה הדימוי שמבקש אפלטון להותיר לנו מאיש מופת זה. חיפש אחר האמת באופן עיוני בלבד, אלא ביקש לשמש דוגמה מעשית לדרך

אוxviiiהחקירה על פיה נהג כל ימיו. זאת הסיבה שביקש לא לצאת לגלותלהיכלא, כי בכך היה גוזר על עצמו חוסר חופש לחקור את הבלתי ידוע.

מה ניתן לומר בסיומו של המשפט על בני אתונה, על הדמוקרטיה, על מערכת נוצר במשפט מצב עניינים שבעגההמשפט ועל סוקרטס באספקלריה של ימינו.

המדוברת נכנה זאת בשם "הפוך על הפוך".דווקא המשטר הדמוקרטי המבקש לראות עצמו כמגן על הזכויות הטבעיות ומושיע את מערכת היחסים

העכורה שבין היחיד והחברה עלול לפול למלכודת שהוא טמן כנגד שלטון העריצות. מועצת החמש מאות גזרה עונש מוות על סוקרטס בשם עקרונות דמוקרטים. היא עשתה זאת כביכול כדי להגן על עצמה, אך למעשה נכנעה

לרטוריקת הרוב של תובעי סוקרטס. הם לא ביררו את דיבתו של סוקרטס. די היה להם במה שטפלו עליו בני אתונה. יתרה מזאת, הדמוקרטיה נכשלה בכך שלא הגנה על תחושת הצדק שסוקרטס העלה בדבריו. חיים ללא התפלספות

אינם ראויים לחיות אותם. היא לא קראה תיגר על עקרון זה אלא פשוטהמיתה אותו. שלטון הרוב הדמוקרטי הפך לשלטון עריצות במהלך המשפט.

וסוקרטס מה עליו? כשם שהדמוקרטיה האתונאית שדגלה בחירות הפכה לסוג של טיראניות. כך, סוקרטס שלא היה דמוקרט דגל בסופו של המשפט בחירות

המחשבה והביטוי. הוא הנחיל לנו מספר עקרונות שראוי לזכור אותם אף שאין חובה לקבלם. אותו נודניק שסבב באגורה הותיר לנו מורשת של חקירה פילוסופית שיש

בה לגלם את רוחו של האדם להבין את עולמו ללא פניות, ללא משוא פנים ובאומץלב. מדמות אישית הוא הפך סמל לכל מה שפילוסופי בנו. מתוך שאלותיו התמימות ,

לכאורה, אנו שואלים שאלות חדשות על עולמנו שלנו ואף לנו אין יותר תשובות מאשר היה לו. סובלנותה של חברה דמוקרטית, כיום כמו אז, נמדדת במידת יכולתה

להבליג על שאלות אלה ובעיקר על מיני תשובות ביניים הנוגדות לעיתים חברהזאת.

i ,238 – 206, עמ' 1979אפלטון,אפולוגיה, כרך א' , תרגום י.ג.ליבס, ירושלים ותל אביב, הוצאת שוקן . ii '93 – 92פ. האזרחי, על היש המושלם, ירושלים, אקדמון, תשכ"ד, עמ .

iii ,62, עמ' 1976א. פוקס, מדינה וחברה ביוון, ירושלים, מוסד ביאליק . iv פרוטגורס "טען שהאדם הוא קנה המידה של הדברים". גוריאס שולל לחלוטין ידיעה בטוחה וטוען לספקנות הכרתית. .

v '90 , וגם, האזרחי, עמ' 64, וגם, פוקס, עמ' 226ראה, אפולוגיה, עמ . vi '207אפולוגיה, עמ

vii '225שם, עמviii8 תורת האידיאות היא שם כולל להשקפתו האונטולוגית והאפיסטמולוגית של אפלטון על היש. בתקופת הגותו הוא משנה את

.על עולם האידיאות ix אריסטופאנס , עננים. מחזה זה שם ללעג את סוקרטס והוא אחד מן המקורות להוצאת דיבתו רעה לדבריו.

x 10בקורת של הידע הוא מושג המתקשר לתולדות הפילוסופיה. לקריאה נוספתB. Russell, A History of Western Philosophy ,London, Countrpoint, 1979

G. Ryle, The Concept of Mind, New York, Penguin Books, 1983 xi J. Rawls, A Theory of Justice ,Oxford & NY, Oxford university press, p.60- 61.

xii 12 ,אפלטון ניסה ליישם דגם זה של1979אפלטון, פוליטאה א', כרך ב', תרגום י.ג. ליבס, ירושלים ותל אביב, הוצאת שוקן . .מדינתו בחצי האי סירקוז ללא הצלחה

xiii '68פוקס, עמ . xiv '176פוליטאה, עמ

xv '233אפולוגיה עמxvi '234שם עמ . xvii '238שם עמ

xviii ,254 – 239, עמ' 1979אפלטון, קריטו, כרך א', תרגום י.ג. ליבס, ירושלים ותל אביב, הוצאת שוקן .

( 414-462 מנון- מתוך כתבי אלפטון כרך א' )ישנם שלושה פרדוקסים בדיאלוג מנון:

שום אדם אינו עושה עוול מרצונו – אמונתו הבסיסית של סוקרטס.1הפרדוקס של מנון: אי אפשר ללמוד שום דבר.2הסגולה הטובה היא ידיעה אך לא ניתן ללמדה.3

שונה מהמוקדמים )ועל כן נכלל באמצעיים( בכמה אופנים: מנון הדיאלוג מראהתורת היזכרות : הוא אינו מוצג כמי שאינו יודע ובמיתוס אודותסוקרטס  דעותיו של         -

כי יודע כמה דברים, כלומר מביע את דעתו

פרדוקס מנון, מיתוס אודות תורת ההיזכרות, שיעור הגיאומטריה         -

ניתן לחלק את הדיאלוג למבוא + שלושה חלקים:

הדיאלוג הסוקרטי ה’קלאסי’: השאלה העיקרית בה עוסק הדיאלוג הנה: מהי ‘הסגולה.1?areteהטובה’ –

מנון שואל על אופן רכישתה – אם בלמידה, אם מהטבע או אם בתרגול. אבל לפני שעונים על השאלה ‘איך רוכשים’, יש לענות על השאלה ‘מה רוכשים’. כדיאלוג סוקראטי מוקדם הדיאלוג

הצעות להגדרה מצד מנון והפרכות מצד סוקרטס:4מתחיל ב-

מנון נותן הגדרה שמורכבת ממינים שונים של ‘הסגולה הטובה’ אצל גבר, אישה, סוגים     (1 שונים של אנשים. וסוקרטס מנגד מביא את דוגמת הדבורים ואומר כי מחפש הגדרה אחת

כמו כן, מביא כדוגמא את הבריאות כהגדרה כללית ואינה משתנה מגבר, שתתאים לכל המינים. לאישה, וכו

מנון נותן הגדרה שחסרה בה תכונה משותפת, תכונה שמאחדת את כל המינים לסוג אחד מה . בהקשר זה חשוב להעיר שאפלטון משתמשeidosשמכונה אצל סוקרטס “דמות”, כלומר

, כיצד דבר מידמה לנו, לפי חושינו. כל הדבוריםideaבמונח זה מאוחר יותר בתורת האידיאות. ה-הם משתווים בעיננו, לפי אידיאה מסוימת, לסוג אחד שאנו מסוגלים לזהות – דבורה.

סוקרטס אם כן, מבדיל בין ‘מין’ ל’סוג’ כאשר מחפש את ה’סוג’ המתאים להגדרה, מהו סוג הדבר שהנו ה’סגולה הטובה’ ולא מהם מיני הסגולה הטובה כשם שנשאל איזה סוג חיה היא

מנון נותן תשובה ספציפית ואילו הדבורה ולא נצפה לקבל תשובה אודות מיני הדבורים השונים. סוקרטס מחפש תשובה כללית יותר.

לסגולה הטובה: היכולת לשלוט בבני אדם אחרים. גורגיאס  מנון מצטט את הגדרתו של     (2סוקרטס נותן כדוגמא נגדית את העבד ומציע להוסיף להגדרה את המילים ‘באופן מוצדק’.

מנון נותן הגדרה מצומצמת מידי שנכונה לחלק מאוד מסוים בחברה.

)את גורגיאס( מבלי להבינם לעומק. סוקרטס מתקנו ואומר: היכולת הסופיסטים מנון מצטט את לשלוט באנשים בצדק ולא בעוול. מנון מסכים מה שמיד מוכיח שאין הוא מבין את הסופיסטים

שהרי עבורם הצדק הוא דבר יחסי שנוצר כדי לשרת את האינטרסים של האדם/חברה. הסופיסטים לא סתם כך יכניסו את המילה צדק להגדרה בלי לברר לעומק מהו צדק. שהרי אין זו

הגדרה אבסולוטית על פיהם. סוקרטס מעלה את שאלת הצדק בכוונה אם כן ומשתמש בצדקבמובן היווני הרגיל )פיזיס( ולא במובן הסופיסטי היחסי )נומוס(.

מנון מקורב לסופיסטים ושאלה זו מחזירה אותנו לפרותגורס שאמר בדיאלוג הקרוי על שמו כי הוא מלמד את הסגולה הטובה. כמו כן, ידוע כי חוקי המוסר לדעתו אינם קיימים בטבע אלא

תוצר מלאכותי של החברה ועל כן הם מתאימים עצמם לחברה וגמישים – “האדם הוא המידהלכל”. במובן מסוים, זהו דיאלוג בין סוקרטס לסופיסטים…

אז מנון טוען כי צדק הנו הסגולה הטובה. סוקרטס מסביר למנון שצדק אינו אלא חלק של     (3 הסגולה הטובה כלומר צדק כמו גם מתינות הם מינים של סגולה טובה. מנון ממשיך ומאפיין

מינים: אומץ-לב, תבונה. סוקרטס נותן כדוגמא את הגדרת הצורה והצבע. הוא מסביר שלא ניתן להגדיר את הצורה ע”י מתן דוגמא של מין אחד של צורה )כמו עיגול( אלא יש לתת הגדרה

שתכלול את כל הצורות. בדומה, הרי שאם נשאל מהו צבע, “לבן” איננו התשובה.

סוקרטס מסביר את הטעות בניסיון להגדיר את השלם בעזרת החלק. העיגול הוא חלק מהצורות אך אינו יכול להגדיר את הצורה, ה’לבן’ הוא מין אחד של צבע ואין הוא מגדיר את הצבע כפי

ש’צדק’ ו’טוב’ אינם יכולים להגדיר את הסגולה הטובה כי מהווים רק חלקים ממנה. מנון מנסה שוב: הסגולה הטובה הינה לרצות את הטוב ולהשיגו. סוקרטס מחדד ומוסיף     (4

שיש להשיגם באופן צודק שהרי הסגולה הטובה היא דבר טוב. ואז שוב הוא מסביר למנון שאין זו הגדרה טובה כי היא שוב נעזרת בחלק )הצדק( כדי להגדיר את השלם. מנון מבולבל וחלק זה

מסתיים באופוריה.

סוקרטס שואף להצדיק את אמונתו הבסיסית כי “שום אדם אינו עושה עוול מרצונו.” אזי אם מקבלים את הנחה זו נובע שמהגדרה זו של מנון אין הבחנה בין צדיק לרשע, כל בני האדם בעלי

הסגולה הטובה. אבל הסגולה הטובה כן מבחינה בין טוב ורע ועל כן הגענו לסתירה. יתר על כן,הצדק הוא חלק מן הסגולה הטובה כלומר זוהי הגדרה מעגלית.

ספרים ו-ז 2 כתבי אפלטון חלק

מועלית טענה שהעיסוק בפילוסופיה הופך את האנשים למקולקלים ובכךפוליטיאה ו'-< הפילוסופים נעשים חסרי תועלת למדינותיהם. לכן, האם המודל שמציג אפלטון לפיו הפילוסופים

צריכים לשלוט במדינה, הוא מודל נכון? אפלטון משיב ע"י משל האונייה. ישנה אונייה. בעל האונייה גדול יותר בגופו מכל שאר יורדי האונייה אך ראייתו, שמיעתו ובקיאותו בענייני הים

פגומות. ישנם מלחים רבים וכל אחד רוצה לתפוס את ההגה מבלי שלמד בכלל כיצד להשיט את האונייה. הם טוענים שהדבר אינו ניתן ללימוד ומפצירים בבעל האונייה שימסור בידיהם את ההגה.

לעיתים הם אף הורגים אחד את השני ומשכרים ומסממים את בעל האונייה ומכניעים אותו. כך הם משתלטים על האונייה. הם משבחים כל איש שיעזור להם להשתלט על האונייה ולתחבל את

בעל האונייה ומגנים את כל מי שלא. הם לא מבינים שקברניט אמיתי צריך לדעת לקרוא את הכוכבים, לדעת את הדרך, להבדיל בין ימות השנה ושעות היום וכו'. הנמשל: בעל האונייה הוא העם. הקברניט – פילוסוף. המלחים – פוליטיקאים. אפלטון רוצה לומר כאן שהפילוסופים לא

מוערכים. לכן, לא צריך להאשים את הפילוסופיה בחוסר תועלת אלא את אלו שלא משתמשיםבה.

המיןבהמשך מביא אפלטון את משל הקו המחולק. ישנו קו המחולק לשני קטעים לא שווים: הנראה. כל קטע כזה מחולק גם הוא לשני קטעים לא שווים: הקטע הנראה והמין המושכל

מחולק לצללים, בבואות וכו' ולמקור הבבואות – חיות, עצים, עצמים וכו'. כמו שהצללים נופלים מהעצמים האמיתיים, כך נופל כל תחום שהסברה שולטת בו מתחום שהמחשבה שולטת בו.

מחולק לתחום שבו הנשמה מבקשת השכלה לפי העצמים עצמם שהיא רואה,המושכלהקטע ולתחום שני שבו היא רוכשת השכלה לא לפי עצמים. מה ההבדל? ההשכלה בקטע הראשון היא

יותר השכלה מדעית. היא "מחשבה" והיא נמצאת בין "סברה" לבין "שכל". השכלה מהקטע השני הקטעים4היא בגדר "שכל", היא חוכמה דיאלקטית. היא הרמה הכי גבוהה של חוכמה. כנגד

מצבים המתהווים בנשמה:4הללו של הקו המחולק, אפלטון מציב

"הכרה שכלית" – היא העליונה.(1"מחשבה" – שנייה במעלה.(2"אמונה" – שלישית במעלה.(3"דימוי" – רביעי במעלה.(4

אפלטון משתמש כאן במשל המערה להבהיר נקודה בנוגע לחינוך. לפי המשל,פוליטיאה ז'-< לוקחים אדם מתוך המערה ואמרים לו שכל המציאות שנגלית לפניו היא הבל הבלים. אותו אדם – לא בטוח שהוא יכול לקבל את זה )שמה שהוא רואה זה לא אמת(. ואם יכריחו את אותו אדם להתבונן לאור עצמו זה יהיה קשה לו והשאלה מה הוא יעשה: האם הוא יישאר בעולם שלו אותו

הוא מכיר או ינסה בכל זאת להתמודד עם המציאות החדשה? ואם יכריחו אותו לעלות את העלייה התלולה אל מחוץ למערה הוא יצטרך להתעמת עם כל הדברים שאמרו לו שהם

אמיתיים. הוא לא יוכל להסתכל על דברים ישירות אלא יצטרך לעשות זאת בתהליך איטי: יסתכל קודם על בבואות; יסתכל על כוכבים בלילה. האדם מתכונן לרגע גדול – לראות את האמת. יותרקל לעבור תהליך איטי. לראות דברים לאור יום זה התפכחות והדבר הזה לא פשוט לאותו אדם.

אפלטון מכניס עוד דילמה: דילמת השיבה. עכשיו האדם צריך לחזור למערה. האם הוא יחזור או לא? ואם כן – כיצד? או שהוא יחזור לאותם חיים כאילו דבר לא קרה או שהוא יחזור ויחשוב שהוא

נעלה וחכם יותר מכולם )שהוא "ראה את האור"(.

הדילמה האחרונה שמכניס אפלטון היא: גם אם האדם יחזור הוא צריך להתמודד עם החברה ולא בטוח שהחברה תסכים לקבל אותו כי הוא שונה וההסתגלות אינה פשוטה. יכול גם להיות שהם

יהרגו אותו.

הנמשל: אפלטון אומר שתחום המושכל הוא דמות הטוב. היא מולידה את האור וכל מי שרוצה לפעול בתבונה חייב לראות אותה. הוא טוען שהידיעה נמצאת בתוך הנשמה של האדם וכל מהשהוא צריך לעשות זה לכוון את הראייה שלו לצד הנכון. זאת ניתן לעשות באמצעות חינוך נכון.